הנושא היומי: המידה התשיעית – "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (סליחה שלא משאירה זכר)
📖 הטקסט המקורי (מתוך פרק א'):
"הַמִּדָּה הַתְּשִׁיעִית – 'וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם': הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מִדָּה טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁכַּאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ... הֲרֵי נִבְרָא מֵהֶם מַשְׁחִיתִים... אָמַר (הקב"ה): 'מַהוּת הַחֵטְא – הֲרֵי כְּבָר בִּטַּלְתִּי אוֹתוֹ (ששב בתשובה), אֲבָל מַעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה – יֵשׁ מִי שֶׁנִּבְרָא, מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ?' אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: 'יֻשְׁלַךְ בִּמְצֻלוֹת יָם'. וְהוּא שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב (ירמיה נ, כ): 'בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְהֹוָה יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ...' שֶׁאֵינָם כְּלָל! הַכֹּל כְּלָל, מַשְׁלִיכָם בִּמְצֻלוֹת יָם שֶׁלֹּא יֵרָאוּ עוֹד לְעוֹלָם וָעֶד. כָּךְ יְהֵא הָאָדָם לַחֲבֵרוֹ: אִם חָטָא לוֹ חֲבֵרוֹ – כַּאֲשֶׁר שָׁב וְנִתְפַּיֵּס... יַשְׁלִיךְ כָּל אוֹתָן דְּבָרִים שֶׁעָשָׂה לוֹ בִּמְצֻלוֹת יָם! שֶׁלֹּא לְהַזְכִּירָם עוֹד לְעוֹלָם אֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ. וְלֹא יִשְׁמֹר הַדָּבָר... שֶׁיֹּאמַר: 'עָשָׂה לִי כָּךְ וְכָךְ בְּיָמִים שֶׁעָבְרוּ'. אֶלָּא מַשְׁלִיךְ אוֹתָן מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְהַזְכִּירָם."
💡 נקודת התבוננות מעשית להיום:
יש הבדל בין "לעבור על פשע" (המידה השלישית, שבה מנקים את החטא), לבין המידה הזו של "להשליך במצולות ים". לפעמים, גם אחרי שהשלמנו עם מישהו באמת, פתאום מציפה אותנו מחשבה: "אבל הוא עשה לי ככה וככה בשנה שעברה...". אנחנו שומרים "מגירת זיכרונות" של הפגיעות, אפילו כשאנחנו בטוב איתו עכשיו. הקב"ה מלמד אותנו לקחת את כל המגירה הזו ולזרוק אותה למצולות הים – מקום שבו אי אפשר להגיע אליה יותר לעולם. היום, אם תצוץ לנו מחשבה נוטרת או זיכרון של פגיעה ישנה מאדם שכבר השלמנו איתו, נדמיין את עצמנו קושרים לאבן ומשליכים למצולות הים. נחליט במודע ש"זה נגמר, זה לא קיים יותר", ונסרב לתת למחשבה הזו מקום אפילו בלב פנימה.
🙏 תפילה קצרה:
"…